אז מה יש בניו זילנד?

אחרי חודש אינטנסיבי בו נסענו במצטבר (שני האיים) 5000 קמ, שמנו על הכף חברות ארוכה בכך שנסענו יחד-אכלנו יחד-חלקנו דירות ועוד עם ליצי ואלי (ספוילר: היה נהדר!), הגיעה העת להתרווח בכיסא ולסכם: הכצעקתה?

במילה אחת: כן!

גם באי הצפוני וגם בדרומי "נתנו עבודה", ועדיין נותרו מקומות רבים נוספים שהגיע להם ביקור. זה כמובן לא נורא, אבל זה נותן מושג על הפוטנציאל של המדינה הזאת, שיש בה רק 5 מיליון תושבים ושיטחה והגיוון שלה אינסופיים.

למי זה מתאים?

לאוהבי טבע: רוב הערים כאן הן "בסדר" אבל לא מצדיקות 20 שעות טיסה.

לעומת זאת, הטבע כאן מופלא ומגוון:

יערות, הרים, קרחונים, פיורדים ועוד. ברוב השבילים בהם הלכנו היה סימון טוב, הסברים מוקדמים טובים, תחזית מזג אוויר רלבנטית (עד כמה שניתן לצפות באזור שבכל יום יכול להציע ארבע עונות), הבירה שאחרי המסלול טובה, ועוד . התעלומה היחידה היא שאין כאן בכלל יונקים גדולים.

למי שאוהב לנהוג:

המרחקים כאן עצומים, וקיים מתח מתמיד בין הרצון להתמיד לבין בנייה של תוכנית שלא תייצר יותר מידי ימים של נהיגה ארוכה. הכבישים כאן צרים, עוברים אינסוף עבודות תחזוקה, ובימים לא מעטים מצאנו שלא ניתן לתכנן על מהירות של יותר מ 60 קמש בממוצע.

למי שאוהב לקשור שיחות אגב עם מקומיים:

התושבים שפגשנו כאן פחות פתוחים וחמים מהאוסטרלים שפגשנו עד כה, אבל זה עדיין אומר שהם מאוד מסבירי פנים, מסייעים לך אם רק תעמוד ליד מפה על השביל, מחייכים וצוחקים. (תחשבו מה זה אומר על האוסטרלים).

יש פה עוד זן מעניין: כמות גדולה מאוד של עובדי תיירות הם זרים מכל העולם. כנראה שדי קל לקבל היתר עבודה לתעשייה הזאת, ולכן פוגשים פה ערב רב של צעירים בשלבים שונים של החיים שלקחו פסק זמן וקפצו הנה.

למי שמתעניין מעט בהיסטוריה:

בעוד שבאוסטרליה התקיים מודל קולוניאלי מוכר לנו מהאימפריה הבריטית, כאן היה מודל אחר. משום מה מספרים לנו שהיות שהאירופאים פגשו כאן פולינזים הם חתמו איתם חוזה לקיום בצוותא וכמובן שעמדו בו מאז. זה כולל הן את היחס למשאבי הטבע כאן, והן את היחס למאורים: יש להם כאן מקום של ממש, גם אם מבחינת השתתפות בפוליטיקה זה כנראה קורה אט אט.

למי שמתבונן ומשווה:

נראה שלא עובדים כאן קשה: המסעדות נסגרות מוקדם, בתי קפה נפתחים בשמונה וחצי ונסגרים בשלוש, הרחובות מתרוקנים ממקומיים בשבע בערב. ועם זאת, הכל נקי, הכל מתוחזק, המיכשור מודרני והכל מתפקד. בנוסף, נראה שאין כאן עובדים זרים (פרט לענף התיירות וההסעדה). בכבישים רואים מקומיים גם בעבודות הבסיסיות ביותר, והתוצר לנפש לא גבוה בהרבה משלנו. איך זה יכול להיות? אנחנו לא יודעים מה התשובה, אבל היא כנראה מסתתרת באזורים הללו: פיריון, כלכלה שחורה והשתתפות בכוח העבודה. חומר למחשבה. אה, ואין להם הוצאות ביטחון מיוחדות.

למי שמבין שאי אפשר לכסות פה את כל מה שחייבים לראות ולחוות: גם אם יגיע לכאן לחודשיים.

אז אם אתם נמנים על "ששת קוראינו הנאמנים" תבינו מייד שאנחנו ממליצים לכם להתארגן ולהגיע לניו זילנד כל עוד הסקרנות, הכושר והזמן מאפשרים זאת.

הנאה מובטחת!