זיכרונות מג'בל מוסה

מסלולים רבים כוללים פה מדרגות בכמויות. זה מאוד טוב ללב, מתרגל את הבירכיים, אבל צריך להודות שבערך אחרי 350-400 מדרגות מתחילים לחשב קצב, ופתאום שמים לב שמטיילים צעירים עם תרמילים כבדים חולפים על פנינו בסערה. המחשבה הראשונה היא על "ליקחי ג'בל מוסה":

לפני הרבה שנים (ויש זמן לחשב כמה) התעוררנו לפני הזריחה משנת לילה ברחבה הנהדרת שליד בית ספר שדה צוקי דוד, לא רחוק ממנזר סנטה קטרינה. בישלנו קפה בזריזות ויצאנו לדרך, לטפס על ג'בל מוסה כדי לראות זריחה. אחרי זמן לא רב חלפנו על פני תיירים משוייץ שצעדו בקצב מדוד. לאחר שהתרחקנו מהם מעט, סיפרנו לעצמנו שההם לא יודעים ללכת במרץ, והם לא יספיקו להגיע לזריחה. הדרך להר היא עלייה לא קלה, ויש בה מדרגות חצובות. בהדרגה הורדנו קצב ואף עצרנו להסדיר נשימה, ואז כמובן חלפו השווייצרים על פני השוויצרים באותו קצב מדוד.

וכאן בטסמניה חשבתי לעצמי שעוד נפגוש את הצעירים שחלפו על פנינו, אבל משום מה הם רק התרחקו עד שנעלמו. אולי בגלל שחלפו 48 שנים מאז למדנו את ליקחי ג'בל מוסה?

עצה קטנה:

בכל מרכז מבקרים של שמורה יש פקחים / מדריכים מבוגרים ומנוסים, והכוונתם מצוינת.

כשבוחרים כאן כיוון הליכה, רצוי לשאול באיזו מגמה יהיו 1000 המדרגות כדי שנחליט אם לפגוש אותן בירידה ולא בעליה. זה כמובן לא מבטיח שלא יהיו 550 מדרגות בעליה בדרך לירידה הגדולה...

ליקחי ג'בל מוסה: לא להתנפל על המסלול, עדיף להגיע מעט מאוחר יותר אבל לסיים... נוגד את העצות של מבצע סבתא, אבל עובד.