על השתיקה

על מה מדברים בשעות הארוכות של הנהיגה באוסטרליה בכלל, ובמדבר שבמערבה בפרט?

הכנו שלל דיסקים ורשימות השמעה ב-Spotify להשמעה ללא רשת (כי רוב הזמן אין כאן אפילו כיסוי סלולרי).

סימנו ואף הורדנו פודקסטים רבים, ובמיוחד התכוננתי להשמעה סידרתית של התוכנית המצויינת של "כאן" "שנה בשעה".

אבל בפועל אנחנו כמעט לא משמיעים דבר. מדברים לא מעט על עיכול החוויות שאנחנו צוברים, הרבה מאוד על תוכנית לימים הקרובים כי לא ממש תיכננו לפירטי פרטים, ושותקים הרבה, שקועים במחשבותינו.

יש כל מיני סוגים של שקט. סיימון וגרפונקל הפחידו עם "silence like a cancer grows", אבל השתיקה שלנו שונה.

יש לנו הרבה נושאים לשתיקה משותפת, ואנחנו כנראה עוברים עליהם אחד אחד גם אם לא באותו הסדר: פנסיה? מתי? איך? דק חדש בחצר? מתי נחליף מטבח? איפה נבלה חופשה של חודש מגורים בחו"ל? וכנראה הרבה מאוד עיבוד של הנעשה במדינה, מה יכולנו לעשות אחרת, מה אפשר לעשות, מה מותירים לדורות הבאים ועוד כהנה וכהנה.

אלה שתיקות רציניות מאוד, ארוכות מאוד ומחכימות מאוד.

אז במקום לבחור בגרסא של סיימון וגרפונקל אני דווקא הולך על זו של תלמה אליגון: מכל השתיקות אני אוהב את שתיקתך

שהיא יפה שהיא סולחת

ללב קולחת כמו היתה היא דף משיר

ללא מלים, עץ נשיר ללא עלים

שתיקה של אהבה.

שתיקה נעימה גם לכם!

נכתב לפני כעשרה ימים, הותר לפירסום אחרי שהחזרנו את הקראוון