הכירו את לין:
פגשנו אותה בחברת השייט שאירגנה את הסיור בעקבות הכריש-לוויתן. חלקה באירוע היה להביא אותנו בזמן לנקודות המפגש עם הסירה ועם מטוסי הסיור, ועשתה זאת בחיוך ובשמחת חיים. באחת ההפסקות ניגשה אלינו ושאלה מניין ולאן פנינו.
התברר שהיא מבלגיה, מגנט (גאן לפי דוברי הצרפתית; היא שמחה מאוד כשציטטתי לה את שירו של ז'אק ברל, המושר בצרפתית ובפלמית, (ומדבר אל מאריק, שבין הגשרים של ברוז, וגאן). היא הגיעה לכאן לפני חמש שנים, ממש לפני הקורונה, ונשארה כאן כי חם ונעים, והסתבר לה שהיא אוהבת את הים. מאז נוסף חבר לסיפור, והנה היא כאן.
היא עובדת קשה חמישה ימים בשבוע, מרוויחה כנראה לא רע בכלל, ובסה"כ מאושרת. בקורונה האזור חווה פריחה: התנועה בין המדינות של אוסטרליה נאסרה, אבל היות שבמערב אוסטרליה לא היתה כמעט תחלואה אזורי התיירות הוצפו בתושבי הערים של מערב אוסטרליה.
לאחר הירהור פנתה אלינו בשאלה מאתגרת: מה ההילייט של הטיול שלנו?
תפסה אותנו לא מוכנים... אנחנו כל כך עמוסי חוויות והרפתקאות! בצר לנו שלפנו תשובה אפשרית: הטיול עצמו, לפרק זמן כה ממושך המאפשר לאלתר כשצריך, ולהתקדם בשיטה של "אם לא קרה היום - יקרה יותר טוב מחר"...
ואז הוסיפה ושאלה: "אימי מגיעה אלי לשלושה חודשים, מה תמליצו לי לעשות איתה"?
ושוב נדרשנו להעביר את התקופה הזאת בזיכרון ולנסות ולדלות רגעי שיא בתוך השיא המתמשך... והיה גם משהו אישי ונחמד בבחורה הזאת, שנראית כל כך עניינית וממוקדת מטרה, וגם מגעגעת לאמא שלה.
Comments