קצרים על אנשים ואוסטרליה

באחד מחניוני הקראוונים, עת פרשנו ארוחת ערב ומזגנו יין טוב, נעמד לידנו בחור כהה עור והתבונן. בירכנו אותו לשלום והזמנו אותו להתקרב, וזיהינו בחור שהירבה לשתות בפאב בו התמקמנו כמה שעות קודם לכן לחזות בשקיעה. הוא היה מבושם גם בערב, וסיפר שהוא ממלבורן, ושקנה קראוון עם אישתו והם מטיילים במשך שנה. שאל מהיכן אנחנו, אמרנו ישראל, שאל אם זה באירופה, אמרנו ש"הרבה אחרי".

הוא פועל בניין מפיג'י שהיגר לאוסטרליה ועובד במפעלי פלסטיק. אחרי כעשר דקות של שיחה בטלה, ניגש, לחץ את ידי בחוזקה ושאל: "באמת לא איכפת לך שאני שחור, נכון?". היה מיותר לשאול איך קיבלו את פניו באוסטרליה.

עד 1950 שעריה של אוסטרליה היו פתוחים בפני כל מי שידע לעבור בחינת אזרחות בשפה אירופאית. ב 1950 בוטלה המדיניות שנקראה white australia

הערה: אוסטרליה התנדבה לקלוט 15,000 פליטים יהודים ב 1938. למה רק 15,000? " הם גורשו מגרמניה בשל בעיות גזע. אין אצלנו בעיות גזע, ואין לנו עניין ליבא כאלה".

כל זה חלף, או חלף לכאורה. לאבוריג'ינים משלמים מס שפתיים אבל כולם בסדר עם זה, אין פה כמעט שחורים ברחובות, ולמלוכסני העיניים שרואים בסידני ובמלבורן מתייחסים בחשדנות. איכשהו כל זה נעלם מתחת לפני השטח, והמפגש עם אנשים ומרחב ציבורי נעים ומכבד, ולכן טרחנו להתעמק מעט לאחר המפגש עם אותו הבחור מפיג'י.